מאו מצרי

כפי שמרמז שמו, מוצאו של המאו המצרי הוא במצרים, אם כי אין תיעוד ברור כיצד חתולי הרחוב המצריים הפכו לגזע המוכר לנו כיום. לא ידוע מתי בדיוק פותחו, אך אם אכן שורשיו במצרים, הרי שמדובר באחד הגזעים העתיקים ביותר. בהירוגליפים מצריים מופיעים חתולים מנומרים הדומים מאוד למאו המצרי של ימינו.

לכן סביר שאבותיהם הקדומים היו בין החתולים שנערצו על ידי המצרים הקדמונים, אולי כבר לפני יותר מ־3,500 שנה. החתולים הסטנדרטיים שאנו מכירים כיום התפתחו כנראה מחתולי רחוב מנוקדים במצרים, ויש הסבורים שהם נושאים בקרב אבותיהם גם חתולי בר מצפון אפריקה.

במאות הראשונות לספירה הרומאים הביאו חתולים מנומרים ממצרים לאיטליה, ומשם הם נפוצו ברחבי אירופה. סביר שחתולים אלה השתלבו עם חתולי בר מקומיים, ובסופו של דבר תרמו להתפתחות חתולי הבית הנפוצים בצפון אירופה. בטרם מלחמת העולם השנייה גודלו חתולי מאו מצריים באירופה, אך תיעוד רב לא שרד. כמו גזעים רבים אחרים, גם הם כמעט ונכחדו בסיום המלחמה בשל מחסור במזון והרס רב. למזלנו, הגזע קיבל הזדמנות שנייה. בשנות ה־50 נסיכה רוסית גולה בשם נטלי טרובצקוי, ששירתה כאחות ברומא, קיבלה במתנה חתלתולה כסופה מנומרת מדיפלומט מזרח־תיכוני.

היא כינתה אותה לולו (או לדול) והביאה עמה גם זכר שחור בשם גרגוריו. בעזרת קשריה הצליחה לייבא חתולי מאו נוספים מהמזרח התיכון, וב־1953 נולדה המלטה ראשונה של מאו מצרי מתועד. ב־1956 היגרה הנסיכה לארצות הברית, ולקחה עמה שלושה חתולי מאו מצריים. שניים מהם, נקבה כסופה בשם Fatima Baba וזכר ברונזה בשם Fatima Jojo – הפכו לבסיס הגזע המודרני. באותה שנה נרשמו חתולי המאו המצריים לראשונה בפדרציית חובבי החתולים (CFA), ועד מהרה הצטרפו גם איגודים אחרים כמו איגוד החתולים הקנדי.

בשנת 1977 העניק ה־CFA לגזע מעמד של אליפות. כיום ניתן למצוא מגדלי מאו מצריים ברחבי העולם, אך הם עדיין נחשבים נדירים, ולכן הגזע נשאר ייחודי ומבוקש.