יתר פעילות בלוטת התריס בחתולים: תסמינים, טיפול וגורמים

פעילות יתר של בלוטת התריס היא מצב נפוץ למדי אצל חתולים, במיוחד בגיל מבוגר — לרוב מעל גיל עשר.

מהן והיכן נמצאות בלוטות התריס?

בלוטות התריס הן מבנים קטנים הממוקמים באזור מרכזי בצוואר של החתול, משני צידי קנה הנשימה — אחת בצד שמאל ואחת בצד ימין.

הן מייצרות הורמוני תריס, שפועלים בדומה לדוושת הגז ברכב, ומספקים לגוף אנרגיה ותחושת חיוניות.

מה יכול להשתבש עם בלוטות התריס?

עודף בהורמוני בלוטת התריס גורם לבעל החיים להתנהג כאילו דוושת הגז לחוצה כל הזמן עד הסוף. לעומת זאת, כאשר יש מחסור בהורמונים אלו, החיה נעשית ישנונית, חסרת אנרגיה, איטית ורפויה.

שני המצבים הללו יכולים להופיע אצל חיות מחמד: ייצור יתר של ההורמון נקרא “היפרתירואידיזם”, ואילו ייצור חסר נקרא “היפותירואידיזם”.

קיים הבדל מעניין בין כלבים לחתולים: כלבים נוטים יותר לסבול מתת פעילות של בלוטת התריס, בעוד שאצל חתולים שכיחה דווקא התופעה ההפוכה — פעילות יתר של בלוטת התריס.

מהי פעילות יתר בבלוטת התריס אצל חתולים?

פעילות יתר של בלוטת התריס מתרחשת כאשר אחת או שתי בלוטות התריס אצל החתול מייצרות רמות גבוהות מדי של הורמון התריס.

מדובר בבעיה נפוצה מאוד אצל חתולים — למעשה, היא שכיחה יותר מכל הפרעה הורמונלית אחרת אצלם. במחקר שבדק דגימות דם של חתולים מעל גיל עשר, נמצא כי ל־21% מהם היו רמות גבוהות של הורמוני תריס. הגיל הממוצע בעת האבחון הוא כ־13 שנים.

מה גורם לזה?

הגורם המדויק לפעילות יתר של בלוטת התריס אינו ידוע, אך הוצעו מספר גורמי סיכון אפשריים:

• אכילה של תזונה הכוללת יותר מ־50% מזון משומר.
• אכילה של מזון משומר המבוסס על דגים.

טיפולים נגד פרעושים נשללו כגורם תורם.

עודף הורמון בלוטת התריס מיוצר כתוצאה מרקמת תריס שאינה תקינה: מבחינה רפואית הדבר מתואר כ”היפרפלזיה אדנומטית תפקודית של בלוטת התריס” או כ”אדנומות של בלוטת התריס”.

בשפה פשוטה יותר, לרוב מדובר ב”גידול שפיר” — כלומר, לא ממאיר ולא סרטני, ואינו מתפשט לאזורים אחרים בגוף.

בכ־70% מהמקרים שתי בלוטות התריס מעורבות, בעוד שבכ־30% מהמקרים רק בלוטה אחת מושפעת. סרטן ממאיר של בלוטת התריס נדיר אצל חתולים; הוא מכונה קרצינומה של בלוטת התריס ומהווה כ־1–2% בלבד מהמקרים של פעילות יתר של בלוטת התריס.

מהם התסמינים (הסימנים) של פעילות יתר של בלוטת התריס בחתולים?

בדרך כלל, הסימנים של פעילות יתר של בלוטת התריס מתפתחים בהדרגה לאורך מספר חודשים. לעיתים קרובות המטפל שם לב למספר תסמינים שמופיעים ומתפתחים אצל חיית המחמד.

• שינויים בהתנהגות ובהרגלים של החתול.
• חתול שבעבר היה רגוע ונינוח עשוי להפוך לעצבני וחסר שקט.
• התיאבון מושפע לעיתים קרובות — כולל שינוי בהעדפות מזון ולעיתים עלייה משמעותית בתיאבון.
• צמא מוגבר.
• הטלת שתן בתדירות גבוהה יותר, לעיתים גם עם “פספוסים” בבית.
• עלייה בקוליות, עם יותר יללות וקריאות מהרגיל.
• הקאות שמופיעות לסירוגין.
• הסימן הבולט ביותר הוא ירידה במשקל למרות תיאבון מוגבר.

אם החתול שלך מציג שילוב של כמה מהסימנים שתוארו לעיל, חשוב לפנות לווטרינר בהקדם האפשרי.

לא ניתן לאבחן פעילות יתר של בלוטת התריס ללא בדיקת דם, וככל שהאבחון נעשה מוקדם יותר — כך ניתן להתחיל טיפול מוקדם יותר, ולהחזיר את חיית המחמד למצב בריאותי טוב מהר יותר. זו אינה מחלה שחולפת מעצמה, והיא גם לא מגיבה לטיפולים ביתיים מכל סוג.

התמונה הקלאסית שווטרינרים מזהים היא של חתול מבוגר, פעיל ורזה, עם פרווה מבריקה, שאוכל הרבה, שותה יותר מהרגיל ולעיתים מקיא.

עם זאת, ישנם מקרים שאינם מתאימים לתמונה זו, וישנם כמה חתולים שמראים את הסימנים הללו אך בעלי בלוטת התריס תקינה. זו הסיבה שכל כך חשוב שהחתול שלך ייבדק על ידי הווטרינר שלך אם אתה מודאג לגבי בריאותו בכל דרך שהיא.

האם חתולים צעירים יכולים לסבול מ פעילות יתר בבלוטת התריס?

למרות שפעילות יתר של בלוטת התריס שכיחה יותר בגיל מבוגר, היא יכולה להופיע לעיתים גם אצל חתולים צעירים. בספרות אף תוארו מקרים נדירים של חתולים מתחת לגיל שנה שסבלו מיתר פעילות של בלוטת התריס.

האם יתר פעילות בלוטת התריס כואב?

למרות שפעילות יתר של בלוטת התריס אינה גורמת לכאב אצל חתולים, סביר שקיימת מידה מסוימת של אי־נוחות הנלווית לתסמינים כמו דופק מואץ, עצבנות ותחושת רעב מוגברת שקשה להשביע.

אם לא מטפלים בפעילות יתר של בלוטת התריס, סימני המחלה יחמירו יותר ויותר, כאשר חתולים שנפגעו בסופו של דבר הופכים כחושים ונחלשים. אין צורך שזה יקרה: הטיפול יעיל מאוד.

אין טעם לנסות לסייע לחתול עם פעילות יתר של בלוטת התריס באמצעות האכלה מוגברת, גם אם הוא נראה רעב כל הזמן. עודף הורמוני התריס במחזור הדם פוגע ביכולת הגוף לנצל את המזון כראוי, ולכן הירידה במשקל תימשך ללא קשר לכמות האוכל שהוא צורך.

מה יכולים וטרינרים לגלות בבדיקה פיזית של חתול עם היפרתירואידיזם?

מעבר לכך שמדובר לרוב בחתול מבוגר, רזה ובעל פרווה מבריקה, ישנם שלושה סימנים מרכזיים שווטרינרים בודקים כאשר עולה חשד למצב זה:

1. קצב הלב בדרך כלל מוגבר — לעיתים מעל 200 פעימות לדקה, לעומת קצב תקין של כ־150–160 פעימות לדקה.
2. בעת האזנה ללב, הווטרינר עשוי לשמוע, בנוסף לקצב המהיר, גם אוושה או דופק לא סדיר, הנובעים מהשפעת
3. עודף הורמוני התריס על הלב ומערכת העצבים. בכ־20% מהמקרים מופיע גם לחץ דם גבוה.
4. קצב הנשימה עשוי להיות גבוה מהרגיל, מעל 30 נשימות בדקה (לעומת טווח תקין של כ־10–25 נשימות בדקה).

לעיתים ניתן למשש גוש קטן וקשה באזור התחתון של הצוואר, המזכיר אפונה קטנה מתחת לעור, במקום שבו נמצאת בלוטת התריס. מדובר בבלוטה מוגדלת, שניתן להרגיש בצד אחד או בשני הצדדים. כאשר ממצא זה קיים, הוא מחזק מאוד את החשד לאבחנה, אך עדיין יש צורך לאשר זאת באמצעות בדיקות מעבדה.

באילו בדיקות מעבדה משתמשים?

בדיקת דם היא מרכיב מרכזי באישור האבחנה של פעילות יתר של בלוטת התריס. וטרינרים מתחילים לרוב במה שמכונה “בסיס נתונים מינימלי”, הכולל בדיקות המטולוגיה (הערכת תאי דם אדומים ולבנים) ופאנל ביוכימי (מדידת אנזימים וחומרים שונים בדם).

אצל חתולים רבים ניתן לראות שינויים אופייניים בתאי הדם, ובכ־90% מהמקרים יש עלייה באנזימי כבד לצד שינויים ביוכימיים נוספים. לעיתים מומלץ גם לבצע בדיקת שתן לצורך הערכה מדויקת יותר של תפקוד הכליות.

כדי לאשר את האבחנה באופן חד־משמעי, יש למדוד ישירות את הורמוני בלוטת התריס: רמת ה־T4 בדם כמעט תמיד תהיה מוגברת, מה שמאשר את האבחנה. עם זאת, בכ־10% מהמקרים רמות ה־T4 עשויות להיות תקינות, ואז יש צורך בבדיקות מתקדמות יותר (כגון מדידת T4 חופשי בדם).

בסיום שלב הבדיקות, ניתן לקבוע באופן מבוסס האם החתול אכן סובל מפעילות יתר של בלוטת התריס.

כיצד מטופלים?

לאחר שאובחנה פעילות יתר של בלוטת התריס, קיימות ארבע אפשרויות טיפול עיקריות. הבחירה המתאימה תלויה במצבו הספציפי של החתול.

לכל אפשרות טיפול יש עלות שונה, והמחירים עשויים להשתנות בהתאם לאזור. מומלץ לבקש מהווטרינר הערכת עלויות מלאה כבר בתחילת הדרך, כדי להבין מראש את ההוצאה הצפויה.

תרופות דרך הפה

האפשרות הפשוטה ביותר היא מתן טבליה יומית שמדכאת את ייצור הורמוני התריס. אם לבעלים נוח לתת לחתול תרופות באופן קבוע, זו יכולה להיות דרך נוחה יחסית לטיפול.

עם זאת, המשמעות היא מתן טיפול יומי לאורך כל חיי החתול, וקיים גם סיכון קטן לכך שרקמת בלוטת התריס עלולה להפוך לממאירה — לכן חשוב לשקול גם אפשרויות טיפול נוספות.

טיפול דיאטטי

אם חתול יתר של בלוטת התריס ניזון מתזונה מיוחדת (למשל הילס y/d) שיש לה רמות נמוכות במכוון של יוד (מרכיב מפתח בהורמוני בלוטת התריס), אזי רמת הורמון בלוטת התריס שלו תחזור לנורמה תוך 4 שבועות. עם זאת, לא כל החתולים נהנים לאכול סוג זה של דיאטה, ואם לחתול יש גישה לכל מזון או מקורות מים אחרים (למשל חתולים שיוצאים החוצה ,שותים ממי באר, צדים וכו’) אז ההשפעה המיטיבה לא תיראה.

הסרה כירורגית של בלוטת התריס

ניתוח להסרת הגידול הקטן בבלוטת התריס הוא אפשרות נוספת. אמנם מדובר בהוצאה גבוהה יותר בטווח הקצר, אך לאחר ביצוע הניתוח אין צורך בטיפול תרופתי יומי, ולכן ייתכן שזהו פתרון משתלם יותר לטווח הארוך.

ברוב המקרים ניתן לבצע את הניתוח אצל הווטרינר המקומי, ללא צורך בהפניה למרכז מומחים.

טיפול ביוד רדיואקטיבי.

בדרך כלל טיפול זה מוצע רק במרכזים ייעודיים, והוא נחשב לתקן הזהב לטיפול בהיפרתירואידיזם. מדובר בשימוש ביוד רדיואקטיבי, הפולט חלקיקי β אשר הורסים את רקמת בלוטת התריס הפעילה, מבלי לפגוע במבנים הסמוכים באזור הצוואר.

החומר הרדיואקטיבי ניתן בהזרקה תוך־ורידית או תת־עורית, ולאחר מכן החתולים צריכים לשהות בבידוד למשך מספר שבועות, שכן הם מפרישים את היוד הרדיואקטיבי בשתן, דבר שעלול להוות סיכון לבני אדם.

למעלה מ־90% מהחתולים מגיבים היטב לטיפול זה. זו ככל הנראה האפשרות היעילה ביותר, אך היא גם יקרה יותר ומורכבת מבחינה לוגיסטית בהשוואה לחלופות אחרות.

איזו בחירת טיפול היא הטובה ביותר עבור החתול שלי?

כל חתול הוא שונה, ולכן חשוב לדון עם הווטרינר בתוכנית הטיפול המתאימה לחיית המחמד שלך לפני קבלת החלטה.

מרבית החתולים מגיבים היטב לטיפול, ובתוך מספר שבועות חוזרים להתנהגותם הרגועה והרגילה.

האם יש צורך במעקב אחר טיפול ומעקב?

שיטות הטיפול השונות דורשות גישות מעקב שונות.

טיפול תרופתי יומי ודיאטה דלת יוד אינם מהווים ריפוי קבוע, ולכן ללא טיפול מתמשך, פעילות יתר של בלוטת התריס תחזור. מסיבה זו, חשוב לבצע בדיקות דם תקופתיות כדי לוודא שהטיפול עדיין יעיל. הווטרינר ימליץ על תדירות המעקב, אך לרוב מדובר בבדיקות כל 3–6 חודשים.

לעומת זאת, הסרה כירורגית של בלוטת התריס וטיפול ביוד רדיואקטיבי נחשבים לטיפולים מרפאים, ולכן בדרך כלל אין צורך במעקב ממושך לאחר שהבדיקות הראשוניות מראות שהערכים חזרו לנורמה.

עם זאת, קיים סיכון קטן שטיפול בפעילות יתר של בלוטת התריס יחשוף מחלת כליות שהייתה סמויה קודם לכן, ולכן ייתכן שהווטרינר ימליץ על בדיקות נוספות לניטור תפקוד הכליות במידת הצורך.

האם חתולים עם יתר פעילות בלוטת התריס זקוקים לתזונה מיוחדת?

מלבד דיאטה דלת יוד, המשמשת כאחת מאפשרויות הטיפול, אין תזונה ייעודית ספציפית לחתולים עם פעילות יתר של בלוטת התריס.

חתולים המטופלים בשיטות אחרות יכולים להמשיך לאכול את המזון הרגיל שלהם, או לעבור לתזונה בהתאם להמלצת הווטרינר (למשל מזון המותאם לחתולים מבוגרים).

מהי תוחלת החיים של חתול עם יתר פעילות בלוטת התריס?

הפרוגנוזה לחתולים שמקבלים טיפול היא טובה, עם תוחלת חיים צפויה של כשנה וחצי עד שנתיים ואף יותר. כשליש מהחתולים עדיין חיים גם לאחר ארבע שנים.

ברוב המקרים, סיבת המוות אינה קשורה ישירות לפעילות יתר של בלוטת התריס: הגורמים השכיחים יותר הם סרטן ומחלות כליה, אשר נפוצים ממילא בקרב חתולים מבוגרים.

זכור, אם אתה חושד שייתכן שלחתול שלך יש יתר פעילות בלוטת התריס, חשוב להביא אותו לווטרינר בהקדם כדי שניתן יהיה לבצע אבחנה נכונה, ולהקים תוכנית טיפול. פעילות יתר של בלוטת התריס אינה משתפרת באופן טבעי, ואינה מגיבה לתרופות ביתיות או לגישות חלופיות. המדע חזק בעניין זה: למען בריאותו ואריכות חייו של החתול שלך, יש לתת את הטיפול הנכון, וכאשר זה נעשה, התוצאות מצוינות, כאשר החתולים הפגועים חוזרים לבריאות מלאה ונורמלית.