מיין קון

כפי שניתן לנחש משמו, חתול המיין קון מגיע ממדינת מיין שבארצות הברית. מקורותיו מתוארכים ככל הנראה לאמצע המאה ה־19, אז הגיעו לאמריקה חתולים ארוכי־שיער והתרבו עם חתולי רחוב קצרי־שיער מקומיים. התוצאה הייתה חתול גדול, חזק ובריא, עם כישורי ציד מצוינים, פרווה עבה ומדובללת, וזנב ארוך וזורם. המיין קון הופיע בתערוכות חתולים כבר בסוף המאה ה־19.

חקלאים במיין, שהעריכו את יכולתו לשמור על אסמים ומבנים נקיים ממכרסמים, אף יזמו תחרות משלהם – "אלוף החתולים של מדינת מיין" שנערכה ביריד סקווהיגן. בתחילת המאה ה־20 דעכה הפופולריות של הגזע, בעיקר עקב כניסתם לארה"ב של גזעי חתולים אקזוטיים וארוכי־שיער, כמו הפרסי.

עד שנות ה־50 המצב היה כה חמור, עד שחלק סברו שהמיין קון נכחד. כדי להציל את הגזע, אלטה סמית' ורובי דייר הקימו בשנת 1953 את מועדון החתולים המרכזי של מיין קון (CMCC). המועדון פעל להעלאת מודעות לגזע באמצעות תערוכות, תצלומים ופרסום תקני גזע כתובים ראשונים – מה שסייע להחזיר את הפופולריות לחתול המרשים. את'לין וויטמור מאוגוסטה, מיין, ממשיכה לשושלת של מגדלים חובבים, שמרה על תיעוד רבייה כתוב ואף גידלה חתולים שזכו פעמים רבות בתערוכות של ה־CMCC.

בשנת 1973 הוקם מועדון נוסף – מועדון החתולים של מיין קון, שמטרתו הייתה להשיג הכרה רשמית לגזע על ידי איגוד חובבי החתולים (CFA). המאמץ הצליח: במאי 1975 הוענק למיין קון מעמד זמני, וב־1976 קיבל הכרה רשמית כגזע אליפות. כיום, המיין קון מוכר ומוערך על ידי כל ארגוני החתולים הגדולים בעולם.