בלינזי

ההיסטוריה של החתול הבאלינזי מתחילה כבר באמצע המאה ה־19, כאשר החתולים הסיאמיים הראשונים הובאו מתאילנד לארה״ב ולבריטניה. עד מהרה הבחינו מגדלים כי לעיתים בהמלטות של סיאמים גזעיים הופיעו גורי חתולים ארוכי־שיער.

בתחילה נמכרו גורים אלו כחיות מחמד בלבד. בשנת 1928 אפשרה התאחדות חובבי החתולים האמריקאית את רישומם תחת השם "סיאמי ארוך־שיער". בשנות ה־50 כבר החלו מגדלים לבחור באופן יזום בתכונת השיער הארוך. את השם "באלינזי" העניקה לגזע אחת מהמגדלות הראשונות הלן סמית. היא חשבה ש״סיאמי ארוך־שיער״ הוא שם מסורבל מדי, וקראה לגזע על שם רקדני באלי, הידועים ביופיים ובחן התנועות שלהם.

בשנות ה־60 וה־70 המשיך הגזע להתפתח, בעיקר בזכות המגדלת סילביה הולנד, שבחרה להתרכז בחתולים בעלי נקודות סיאמיות מסורתיות בצבעי חום כהה (Seal), שוקולד, כחול ולילך. במקביל, איגוד חובבי החתולים (CFA) החל להכיר גם בסיאמים אדומים, שמנת, לינקס ובצבעי טורטי תחת השם "קצר־שיער קולורפוינט". החתולים ארוכי השיער מאותם צבעים קיבלו את השם "ג'וואני".

המעגל נסגר בשנת 2008, כאשר CFA החליט לכלול את הג׳וואני כחלק מחלוקות הצבע של הבאלינזי. בשנת 2010 גובש תקן אחיד לשני הסוגים, הכולל מעל 20 צבעים שונים – אך השיפוט ממשיך להתבצע תחת שתי חלוקות: באלינזי וג׳וואני. מרבית ארגוני החתולים אימצו גישה זו ורואים בג׳וואני תת־סוג של הבאלינזי ולא גזע נפרד. יחד עם זאת, ישנם עדיין מגדלים ומועדונים שמעדיפים לשמור על ההבחנה בין השניים.